זמן בתרגול היוגה

לאחרונה קיבלתי תזכורת יפה לגבי "להיות בעכשיו".
דיברתי עם מורה אחר ליוגה תרפיה שאמר לי כמה מילים, מדודות וחכמות.
איזה אסימון נפל
ופתאום הרגשתי שלפעמים להסכים להיות בהווה
זה קצת הפוך מהמחשבה הראשונית על מה זה אומר,
כי הדרישה היא למקום של ראייה רחבה, ולא נקודתית.
הרגשתי שזה כמו לחבוק עולם ומלואו, ותפיסת הזמן מתרחבת.
אסביר את עצמי:

לפעמים אני מזהה במערכת שלי חוסר סבילות למצבי אי-נוחות, שמתגנבת אליי בהפוכה.
כשנדמה לי שאני הכי על המסלול הנכון.

כשמופיעות צרות או מכאובים, הנטייה היא לחפש אחרי פתרונות שתהיה להם השפעה מידית,
או לפחות תוצאות בעתיד המאוד נראה לעין.
אני שוב ושוב מגלה שקיימת אצלי איזו ציפייה לא לגמרי מודעת,
שאם רק אזהה את המקור לבעיה ואעשה את הדבר הנכון, או את השינוי שנדרש
פתאום דברים יסתדרו תיק תק.
מה גם שלפעמים זה באמת קורה ממש ככה – פשוט, מרחיב ומפתיע.
אבל מה לגבי הפעמים שזה לא?

כשאני עושה את כל מה ש"צריך" לפי הידע שלי באותה נקודת זמן,
עובדת דרך כל הרבדים: רגשית, גופנית, תזונה, מערכות יחסים ומה לא.
איך זה יכול להיות שזה לא מסתדר כבר?
אני לא בסדר? עוד לא מצאתי? מה עוד נדרש?

כמו שקל לא לקחת אחריות ולהגיד שכלום לא תלוי בי בכלל,
ממש קל גם להחליק להיבריס בהפוכה הזה, ולשכוח שיש את מה שלא בידיים שלי.
כמובן שלפעמים אני רואה את התוצאות של המעשים שלי בקשר ישיר, ומהר.
אבל יש גם דברים שצומחים כיום
ונותנים את המופע שלהם בגינת-חיי ממש עכשיו,
אבל הזרעים שלהם נטמנו לפני..
מי יודעת? חמש שנים?
חמש עשרה?
אולי תורשה,
ואולי בכלל גלגול אחר.
יו ניים איט, מה שבטוח – זה לא רק עניין קצר טווח.

הנטייה של ההכרה היא לתפיסה מאוד ליניארית:
א' מוביל לב' ומשם ל_.
המוח כבר משלים לאות הבאה, בזו אחר זו
או כמו בסרט – פריים אחרי פריים.

ובפועל?
להווייה מקצבים משלה,
ואולי הם יותר דומים לזרמים באוקיינוס ענק
אחד על גבי השני בעומקים שונים, בגדלים ובמקצבים שונים.
בקצה אחד שקט ובשני סערה.
הזמן ארוג,
ועבר הווה עתיד שזורים באורכים ובאופנים שונים.

אז מה זה אומר לגבי העכשיו שלי? מה אני עושה עם זה?

לתפיסתי כרגע:
ישנה העבודה בגינה.
להמשיך לזרוע זרעים,
להמשיך להשקות את הגינה
ולתת בה תנאים מיטיבים – לפי הידע שלי
(ואיך אני רוכשת ידע מועיל על מהם התנאים האלו? לפעם אחרת)
והכי חשוב אולי
זה להתמיד שם בגינה,
גם כשעוד לא נראות התוצאות.

אולי התוצאות יגיעו באביב הבא,
או בעוד כמה שנים.
אולי ישפיעו על דור ההמשך או על הגלגול הבא
או וואטאבר איט איז.
מזכירה לעצמי – זה לא בידיים שלי.
ולגבי מה שמופיע בגינה *עכשיו* וגורם לי לסבל?
גם פה יש עבודה מתוך ראייה רחבה.

ביוגה סוטרה (הטקסט המרכזי לגבי יוגה כעבודה עם ההכרה)
פטאנג'לי נתן לנו כמה עצות לגבי העניין הזה,
זו היסודית שבהן:
"יש לדחות את הסבל עוד בטרם בא.
הסיבה לסבל שיש לדחותה היא עשיית זיהוי בין הרואה לנראה"

כלומר, אני ארצה לרכוש ידיעה פנימית, עמוקה
שאני לא אותו הצמח שגדל בגינה שלי,
זה שאיני מרוצה ממנו.
אני גם לא הפרחים הנחמדים שאני כן מבסוטה עליהם.
בעצם, וזה כבר יכול להיות מבלבל,
אני אפילו לא זאת שעובדת בגינה.
אני מי שעדה לגינה.

ואם זה נשמע כבר מופרך וערטילאי,
אומר שאפשר להתחיל בלראות את אותו הצמח "הסורר".
מעבר למחשבות ולרגשות שלי עליו,
אני זו שבכלל מודעת לעצם קיומו.
רואה אותו בצמיחתו,
וגם בקמילתו
כשהוא "יפה" או "מכוער"
כמו כל יתר הפרחים שפרחו וקמלו בחיי.

(ואם זה עדיין נשמע באוויר – התרגול הופך את זה לבהיר וברור יותר,
מובטח.)