אודות

ההיכרות הראשונית שלי עם היוגה היתה במייסור שבהודו, אי שם ב2009. השתתפתי בקורס קצר ואינטנסיבי של שבועיים, ולמרות שבעצם לא היה לי מושג מה אני עושה, בדיעבד אני יודעת שמשהו קרה שם. הגוף השתנה (קוביות בבטן!), הרגשתי בהירה ומפוקסת, ואפילו דברים כמו חלומות צלולים הופיעו. המשכתי לתרגל בעצמי בטיול וכשחזרתי לארץ, עד שזה דעך. חיים והכל. שנתיים אחר כך עברתי לירושלים כדי ללמוד אומנות בבצלאל, וכמעט בלי כוונה מיוחדת התחלתי לתרגל בקביעות אצל מורה לאשטנגה יוגה.

בתוך שגרת חיים לא ממש שקטים, בלי הרבה פעילות גופנית ועם המווון פעילות מנטאלית (נשמע מוכר?)
שיעורי היוגה הפכו לפינה שבועית של שקט, זמן להיות עם הגוף ופסק זמן ממחשבות, מ"צריך", "להספיק", מתח…
בירכתי על הזיעה, בירכתי על ההרפיה, בירכתי על הנשימה ועל התחושה המופלאה שיצאתי איתה מהשיעורים.
המורה שלי היתה מדברת על דברים מופלאים וגדולים שלא ממש הבנתי.
מושגים בסנסקריט, דיבורים על מהות, אנרגיה, "מי אני באמת".
השאלתי ממנה את היוגה סוטרה של פטנג'לי, ובתכלס – לא הבנתי מה אני קוראת.
קניתי לי מזרן. בעצתה של המורה התחלתי לתרגל בכל בוקר כמה דקות.
קצרצר ולא מאוד מחייב.
העצה החכמה הזו טמנה זרעים והשקתה אותם לאט ובסבלנות,
כך שהצלחתי לשמור על אימון ביתי קבוע על אש קטנה, גם בזמנים מטלטלים
ואפילו כשכבר לא למדתי עם אותה המורה שבינתיים עברה לחו"ל.

סיימתי את התואר, שוב טסתי, חזרתי לארץ.
ידעתי שברגע שאחזור אמצא לי שוב מורה, וכך היה.
עדיין בזרם ה"אשטנגה-יוגה", מצאתי לי מורה מקסים.
בשונה מהמורה הנהדרת ההיא, פה לא היו הרבה דיבורים מפוצצים.
הדגש היה על האימון הפיזי
ושוב תרגול אינטנסיבי ודינאמי, מלא זיעה, ריכוז וכוונה.
התחלתי לתרגל יותר – אימון ביתי ארוך, מסור.
הגעתי ליותר שיעורים. זה היה עוגן, קרקע בתוך עוד תקופת מעבר ארוכה.
כשהמורה שלי פתח קורס מורי יוגה החלטתי להצטרף, לא חשבתי שבאמת ארצה להיות מורה וללמד בעצמי,
אבל היה לי ברור ש"פינת השקט" הזו היא כבר לא בדיוק רק פינה בתוך החיים שלי.
היוגה תפסה יותר ויותר מקום וחשיבות.

כאב כמפתח לשינוי

שיעורי יוגה בירושלים - טלי יוגה

כמה דברים משמעותיים קרו במהלך קורס הוראת היוגה הזה, ביניהם:
הבנתי שאני בהחלט רוצה ללמד.
הגמישות והאימון הפיזי שלי הפכו למרשימים יותר, אפילו וירטואוזים,
המורה שלי הדגים עליי "תנוחות מתקדמות" ואני הייתי גאה.
בהדרגה התחילו לכאוב לי מפרקי הירך, עם קנאקים וקליקים כרוניים.
התעמקתי בטקסטים פילוסופיים ובקריאה, צמאה לידע שידעתי שקיים שם.
ידע שחשתי בו מתוך התרגול, שהרגשתי שאני רק מדגדגת את הקצה שלו.
קראתי שוב את היוגה סוטרות, דברים שהמורה הקודמת אמרה פתאום צלצלו לי אחרת.
בשל הכאבים התחלתי לשנות קצת את האימון,
הלכתי לשיעורי "האת'ה יוגה" שאותו המורה לימד,
שיעורים יותר איטיים עם תנוחות קצת אחרות.
בהדרגה ויתרתי על חלקים באימון שהכאיבו לי.
חשבתי שאחזור אליהם כשמצבי ישתפר.

לקראת סוף הקורס התחלתי להעביר שיעורים, ומהר מאוד הבנתי שאין מצב שאני יכולה ללמד באופן שבו אני למדתי ותרגלתי עד כה.
ראיתי שזה לא נגיש לרוב הגופים סביבי. שאלתי את עצמי מה נכון לא.נשים שבאו לשיעור, מה יעזור להם ויהפוך את הזמן הזה למשמעותי עבורם. 
מעבר לזה, הייתי בעיצומה של חקירה מה נכון עבורי.
הבנתי שיש עוד המון דברים שחשוב לי ללמוד כדי להיטיב ולדייק. בשבילי,
ועכשיו גם בשביל התלמידים והתלמידות.
מללמד "אשטנגה רכה" עברתי ל"האת'ה יוגה" ואז פשוט.. יוגה.
עדיין קיוויתי שאמצא את ה-מורה, את ה-שיטה.

חיפוש

נרשמתי לקורס שנתי שיעזור לי להבין תנועה, פציעות ושיקום טוב יותר (עם ד"ר גיל זולברג ואוהד אינטרטור).
למדתי המווון עצמאית, עשיתי לעצמי שיעורי בית. סיכמתי, תרגלתי, קראתי.
הלכתי לסדנאות תנועה מתחומים אחרים. הצטרפתי לקבוצת צ'י קונג.
ניסיתי מורים ומורות מאסכולות יוגה שונות, בתקווה לא לגמרי מודעת למצוא את האחד או האחת ש"תפתור לי".
את הכאבים בירכיים. את החיפוש הרוחני. את מסע הריפוי בכל הרמות. שזה יהיה בול, מושלם, מדוייק.
לימדתי המון ובתשוקה רבה. קבוצות שלי, החלפות, משרדים…

יוגה תרפיה

הלכתי ליום הרצאות של עמותת קדן בנושא יוגה תרפיה.
משהו שם  נגע בי עמוק. איזה אסימון התחיל ליפול – ריפוי הוא תהליך אישי. עצמאי, אינדיבידואלי וחד פעמי. תשובה מאוטוריטה חיצונית לא תפתור לי הכל. זו דרך ללכת במו רגלי.
התחלתי להפגש עם מי שהיתה מורתי, גלית לוין, במפגשים אישיים מדי חודשיים בערך.
היא התאימה לי תרגול אישי של יוגה, ולא פחות חשוב – תרגול קבוע של מדיטציה.
בכל פעם שנפגשנו היא שינתה קצת את התרגילים, הוסיפה הנחיות.
דיברנו על היום-יום וקיבלתי תרגילי תשומת לב גם לתחומים אחרים, מחוץ ל"אימון על המזרן".
התחלתי ללמד בעצמי יותר שיעורים פרטיים.

נרשמתי ללימודי תנועה של יומיים בשבוע, ולמסלול הכשרה תלת-שנתי ביוגה תרפיה.
הכאבים במפרקי הירך חלפו, התרגול שלי המשיך להשתנות ולהתפתח.
משהו בחיפוש השתנה. התחלתי להשען אחורה ולהתרווח אל המסע הזה כדבר מופלא ובלתי צפוי.
בשנים האלו המשכתי ללמוד המון, על הגוף והנפש – במפגש עם עצמי, עם תלמידים ומטופלים.
כמתרגלת מדיטציה ומיינדפולנס – נחשפתי למורה הנפלא רוב ברבאה ז"ל, וכך התחלתי לתרגל עם מורים ומורות בעמותת תובנה,
בתרגול יומיומי, בריטריטים ("וויפאסנה"), בשירות והתנדבות.

סטודיו, קליניקה והמשך הדרך..


בקיץ 2019 פתחתי סטודיו במרכז העיר ירושלים, מקום שהיה פעיל 4 שנים.
העשייה המקצועית שלי קיבלה 3 צורות עיקריות:
– מפגשי יוגה-תרפיה אישיים
– שיעורי יוגה קבוצתיים
– קורסי מיינדפולנס וקבוצות מדיטציה
במקביל לא הפסקתי ללמוד, ואני מקווה ומאמינה שגם לא אפסיק :)

ב2021 התחלתי במסלול הכשרה ארוך כפסיכותרפיסטית בגישת "האקומי" – גישה המשלבת בתוך טיפול שיחתי-רגשי מיינדפולנס, וקשב לחוויה גם דרך הגוף.
בימים אלו (2023) אני בהכשרה מעשית בבית סוטריה – בין מאזן לגברים בירושלים, שם אני עושה טיפולי פסיכותרפיה פרטניים וגם קבוצת יוגה.
למדתי ועודני לומדת המון דרך ההכשרה המקצועית שלי, דרך העבודה בקליניקה שלי ליוגה-תרפיה, דרך המסע שלי והמורות והמטפלות הנפלאות שפגשתי בדרך:
על מערכת העצבים המופלאה שלנו, שאחראית לשמור עלינו בבטחה, בקשר עם עצמנו ועם אחרים.
על הקשבה לגוף ולאיתותיו, על וויסות, על טראומה.
על כאב כרוני, על התקשרות, על תקווה ותנועה.
על יצירתיות ועל פוטנציאל הריפוי והחסד.

והיום?

את הסטודיו סגרתי לטובת התמקדות בקליניקה – אני ממשיכה לטפל ביוגה-תרפיה, בקליניקה בבית הכרם.
גם קורסי המיינדפולנס לשמחתי הרבה ממשיכים ונפתחים מספר פעמים בשנה.
במקביל, אני מנחה-שותפה של קבוצת מדיטציה אונליין נפגשת מידי בוקר לתרגל (לפרטים נוספים אפשר לכתוב לי.)
ומידי פעם אני מציעה סדנאות תנועה, ימי תרגול ופעילויות נוספות – עליהם אפשר להתעדכן בשמחה דרך הרשמה למיילים ממני, כאן.


מסיימת בהודיה גדולה.

טלי בן יצחק

היי ונעים מאוד, אני טלי
למרבה הפלא החיים הפגישו אותי עם דרך היוגה – ומאז אני תלמידה. מעבירה הלאה את הכלים והידע המייטיב בסטודיו שלי בירושלים ובמקומות נוספים.
האתר הזה הוא מקום עבורי להרהר ולשתף במילים על התרגול, תהליכים והחיים בכלל.