אודות

ההיכרות הראשונית שלי עם היוגה היתה במייסור שבהודו, אי שם ב2009. השתתפתי בקורס קצר ואינטנסיבי של שבועיים, ולמרות שבעצם לא היה לי מושג מה אני עושה, בדיעבד אני יודעת שמשהו קרה שם. הגוף השתנה (קוביות בבטן!), הרגשתי בהירה ומפוקסת, ואפילו דברים כמו חלומות צלולים הופיעו. המשכתי לתרגל בעצמי בטיול וכשחזרתי לארץ, עד שזה דעך. חיים והכל. שנתיים אחר כך עברתי לירושלים כדי ללמוד אומנות בבצלאל, וכמעט בלי כוונה מיוחדת התחלתי לתרגל בקביעות אצל מורה לאשטנגה יוגה.

שיעורי יוגה בירושלים - טלי יוגה

בתוך שגרת חיים לא ממש שקטים, בלי הרבה פעילות גופנית ועם המווון פעילות מנטאלית (נשמע מוכר?)
שיעורי היוגה הפכו לפינה שבועית של שקט, זמן להיות עם הגוף ופסק זמן ממחשבות, מ"צריך", "להספיק", מתח…
בירכתי על הזיעה, בירכתי על ההרפיה, בירכתי על הנשימה ועל התחושה המופלאה שיצאתי איתה מהשיעורים.
המורה שלי היתה מדברת על דברים מופלאים וגדולים שלא ממש הבנתי.
מושגים בסנסקריט, דיבורים על מהות, אנרגיה, "מי אני באמת".
השאלתי ממנה את היוגה סוטרה של פטנג'לי, ובתכלס – לא הבנתי מה אני קוראת.
קניתי לי מזרן. בעצתה של המורה התחלתי לתרגל בכל בוקר כמה דקות.
קצרצר ולא מאוד מחייב.
העצה החכמה הזו טמנה זרעים והשקתה אותם לאט ובסבלנות,
כך שהצלחתי לשמור על אימון ביתי קבוע על אש קטנה, גם בזמנים מטלטלים
ואפילו כשכבר לא למדתי עם אותה המורה שבינתיים עברה לחו"ל.

סיימתי את התואר, שוב טסתי, חזרתי לארץ.
ידעתי שברגע שאחזור אמצא לי שוב מורה, וכך היה.
עדיין בזרם ה"אשטנגה-יוגה", מצאתי לי מורה מקסים.
בשונה מהמורה הנהדרת ההיא, פה לא היו הרבה דיבורים מפוצצים.
הדגש היה על האימון הפיזי
ושוב תרגול אינטנסיבי ודינאמי, מלא זיעה, ריכוז וכוונה.
התחלתי לתרגל יותר – אימון ביתי ארוך, מסור.
הגעתי ליותר שיעורים. זה היה עוגן, קרקע בתוך עוד תקופת מעבר ארוכה.
כשהמורה שלי פתח קורס מורי יוגה החלטתי להצטרף, לא חשבתי שבאמת ארצה להיות מורה וללמד בעצמי,
אבל היה לי ברור ש"פינת השקט" הזו היא כבר לא בדיוק רק פינה בתוך החיים שלי.
היוגה תפסה יותר ויותר מקום וחשיבות.

כאב כמפתח לשינוי

כמה דברים משמעותיים קרו במהלך קורס הוראת היוגה הזה, ביניהם:
הבנתי שאני בהחלט רוצה ללמד.
הגמישות והאימון הפיזי שלי הפכו למרשימים יותר, אפילו וירטואוזים,
המורה שלי הדגים עליי "תנוחות מתקדמות" ואני הייתי גאה.
בהדרגה התחילו לכאוב לי מפרקי הירך, עם קנאקים וקליקים כרוניים.
התעמקתי בטקסטים פילוסופיים ובקריאה, צמאה לידע שידעתי שקיים שם.
ידע שחשתי בו מתוך התרגול, שהרגשתי שאני רק מדגדגת את הקצה שלו.
קראתי שוב את היוגה סוטרות, דברים שהמורה הקודמת אמרה פתאום צלצלו לי אחרת.
בשל הכאבים התחלתי לשנות קצת את האימון,
הלכתי לשיעורי "האת'ה יוגה" שאותו המורה לימד,
שיעורים יותר איטיים עם תנוחות קצת אחרות.
בהדרגה ויתרתי על חלקים באימון שהכאיבו לי.
חשבתי שאחזור אליהם כשמצבי ישתפר.

לקראת סוף הקורס התחלתי להעביר שיעורים, ומהר מאוד הבנתי שאין מצב שאני יכולה ללמד באופן שבו אני למדתי ותרגלתי עד כה.
ראיתי שזה לא נגיש לרוב הגופים סביבי. שאלתי את עצמי מה נכון לא.נשים שבאו לשיעור, מה יעזור להם ויהפוך את הזמן הזה למשמעותי עבורם. 
מעבר לזה, הייתי בעיצומה של חקירה מה נכון עבורי.
הבנתי שיש עוד המון דברים שחשוב לי ללמוד כדי להיטיב ולדייק. בשבילי,
ועכשיו גם בשביל התלמידים והתלמידות.
מללמד "אשטנגה רכה" עברתי ל"האת'ה יוגה" ואז פשוט.. יוגה.
עדיין קיוויתי שאמצא את ה-מורה, את ה-שיטה.

חיפוש
נרשמתי לקורס בנושא יציבה, תנועה וטיפול מוטורי. למדתי המווון עצמאית, עשיתי לעצמי שיעורי בית. החלטתי להבין אנטומיה ותנועה לעומק – סיכמתי, חקרתי, למדתי.
הלכתי לסדנאות תנועה מתחומים אחרים. הצטרפתי לקבוצת צ'י קונג.
ניסיתי מורים ומורות מאסכולות יוגה שונות, בתקווה לא לגמרי מודעת למצוא את האחד או האחת ש"תפתור לי".
את הכאבים בירכיים. את החיפוש הרוחני. את מסע הריפוי בכל הרמות. שזה יהיה בול, מושלם, מדוייק.
לימדתי המון ובתשוקה רבה. קבוצות שלי, החלפות, משרדים…

יוגה תרפיה

הלכתי ליום הרצאות של עמותת קד"ן בנושא יוגה תרפיה.
משהו שם נגע בי עמוק. איזה אסימון התחיל ליפול – ריפוי הוא תהליך אישי. אינדיבידואלי וחד פעמי. תשובה מאוטוריטה חיצונית לא תפתור לי הכל, זו דרך ללכת במו רגלי.
היום אני מוסיפה לתובנה הזו את ההבנה שבעצם אינה סותרת – ואנחנו ביחד. כמו שראם-דאס אמר "אנחנו פשוט מלווים זה את זו הביתה."
אחרי יום העיון ההוא התחלתי להפגש עם מורה במפגשים אישיים מדי חודשיים בערך. היא התאימה לי תרגול ביתי לבקרים, והדובדבן שבקצפת – תרגול קבוע של מדיטציה. זה היה GAME CHANGER רציני.
בכל פעם שנפגשנו היא שינתה קצת את התרגילים, הוסיפה הנחיות.
דיברנו על היום-יום וקיבלתי תרגילי תשומת לב (מיינדפולנס) גם לתחומים אחרים, מחוץ ל"אימון על המזרן".
התחלתי ללמד בעצמי יותר שיעורים פרטיים.

נרשמתי ללימודי תנועה של יומיים בשבוע, ולמסלול הכשרה תלת-שנתי ביוגה תרפיה. הכאבים במפרקי הירך חלפו, התרגול שלי המשיך להשתנות ולהתפתח.
יחד עם זאת, משהו בחיפוש השתנה. התחלתי לקבל (ועודני) שאפשר גם להשען אחורה,
יחד עם המורכבות של האנושיות שלנו, ושלי.
להיות בעוד דרכים עם כאב, פגיעות, אושר, חופש, כיווץ אהבה ויופי. עם הכל.
וזה ממש תרגול – שוב ושוב להתרווח אל המסע הזה כאל דבר מופלא ובלתי צפוי.
להעמיק בדרך, ולגלות את אינסופיותה.

סטודיו ליוגה בירושלים ומה שבהווה
בקיץ 2019 פתחתי את הסטודיו שלי במרכז העיר ירושלים.
אני מלמדת קבוצות יוגה-תנועה קטנות, ביחד אנחנו בחקירת גוף-נפש מעמיקה ומשחררת.
מלווה ביוגה-תרפיה א.נשים במצבי גוף-נפש מורכבים: כאבים כרוניים, מצבים נוירולוגיים, אוטואימיוניים ושיקומיים.
מעבירה קורסי מיינדפולנס, וחולקת את הדרך עם מתרגלי.ות מדיטציה נוספות בקבוצת ישיבה בהנחייתי.

וכמובן, ממשיכה ללמוד, לשחק ולתרגל:
צועדת בדרך הבודהיסטית, מלווה על ידי מורים נפלאים.
ממשיכה לתרגל מדיטציה במסירות ובאהבה גדולה לדבר, ושמחה על השילוב בין תרגול בפרישות (ריטריטים) לבין תרגול יומיומי.
גם כמטפלת אני ממשיכה להתפתח וללמוד – כרגע במסלול הכשרה ארוך של פסיכותרפיה מבוססת גוף ומיינדפולנס (האקומי)
וכמובן – ממשיכה ללמוד תנועה במסגרות שונות, במגוון מסורות. כרגע מעמיקה בריקוד, אימפרוביזציה ויצירה.

מסע הלמידה שלי העמיק פלאים מאז שהתחלתי ללמד.
המחויבות לתרגול, לדרך, לאפשרות של הלב להתרכך, להתרחב ולהתפעם – מובילה אותי. ואני מתמסרת.
בשבילי זה אומר להמשיך להיות תלמידה,
לקבל באהבה ובפליאה שהדרך תמשיך להשתנות ולהתגלות כל עוד ישנם חיים.

אני מודה למורים ולמורות שמלווות את דרכי ומאירות אותה כמגדלור
בעבר ובהווה,
אלו שהזכרתי פה ואלו שלא,
כולן.ם ללא יוצא מן הכלל לימדו אותי שיעורים מאלפים ומהווים חלק בלתי נפרד מהדרך עבורי.
"מורה ליוגה" ואינספור צורות אחרות.

טלי בן יצחק

היי ונעים מאוד, אני טלי
למרבה הפלא החיים הפגישו אותי עם דרך היוגה – ומאז אני תלמידה. מעבירה הלאה את הכלים והידע המייטיב בסטודיו שלי בירושלים ובמקומות נוספים.
האתר הזה הוא מקום עבורי להרהר ולשתף במילים על התרגול, תהליכים והחיים בכלל.