יוגה לגיל השלישי בירושלים

אתמול הכרתי קבוצה חדשה שאלמד – נשים חרדיות בנות הגיל השלישי.
אלו שיעורי יוגה-תנועה מותאמים: יוגה על כסא: תנועה, נשימה, תשומת לב. תרגילי שיווי משקל וקואורדינציה.
זה היה המפגש האחרון שלהן עם המורה המקסימה שהיתה איתן עד כה, וגם היכרות איתי, מה שאומר שהיו שם רגשות מעורבים.
מישהי אמרה לי: "אהבנו אותה, וגם אותך נאהב"

אחרת אמרה למורה הקודמת: "את לימדת אותנו ועכשיו את עוזבת. עכשיו היא תלמד אותנו – עד שגם היא תעזוב".
ענתה לה מישהי "לא נורא, העיקר שיצליחו ושיהיה להן טוב".

הדברים שהן אמרו עשו לי חמוץ מתוק – קצת התכווץ לי הלב, ויחד עם זאת חייכתי ביני לביני
רק הגעתי, עוד לא התחלנו ואפילו לא ממש הכרנו עדיין.
וכבר יש מוכנות לאהוב.
ומהצד השני, עוד לא הכרנו ועוד לא התחלנו,
וכבר ישנו סוף בחדר.
היא כבר מכירה את החיים ויודעת מה הולך לבוא
זה הדבר שקורה כרגע,
וזה הדבר היחידי שמובטח לנו בחיים האלו – שינוי.

עלה בי צורך לנחם, לגרש את הרעיון הזה על פרידה עתידית ("מה פתאום? אין לי תוכניות לעזוב"),
ובו זמנית עלתה גם הוודאות הזו שהיא כמובן צודקת,
ואפילו איזו פליאה על עצם קיומו של כאב בדבר – הרי זה ככה, אין לנו אלא לקבל.
חשבתי לעצמי שהיא כנראה חוותה הרבה יותר פרידות כואבות שכאלו ממני.

בדיעבד אני מרגישה הפוך.
לקבל את היות הכל זמני וחולף לא אומר שאין כאב.
להפך, אפשר לחוות גם כאב, אין צורך לגרש את הרעיון או התחושה
הרי גם הכאב – חולף. ויפה כמו שהוא.