כאב – תחושה או תפיסה?

מה ההבדל בכלל?
תחושה היא אך ורק הקליטה של שינוי כלשהוא שמתרחש, ללא פרשנות.
המערכת פשוט מודעת לאיזשהוא שינוי – בסביבה שלי או במערכת עצמה.
די קשה לנו להפריד את זה מהתפיסה,
כי המוח החכם שלנו במהירויות מטורפות:

1. מעבד את ה"תחושה של שינוי שנקלט" למשהו מוגדר – למשל "תחושת דיגדוג", וזו כבר תפיסה.
2. מקטלג את התחושה למשהו חיובי או מסוכן לקיום שלי, ומייצר חוויה נעימה או לא. וזו ההמשך של התפיסה.

הזכרתי שמלבד הגירוי מחיישני הסכנה,
המוח לוקח בחשבון עוד מלאן דברים כשהוא מחליט האם לייצר כאב.
זה הזמן לציין שמעבר לזה – הוא אפילו לא חייב לקבל גירוי מהחיישנים האלו של הסכנה כדי לייצר כאב.
דברים כמו הסביבה שאני נמצאת בה, רמות הסטרס שלי, ומצב רגשי מנטלי נלקחים בחשבון.
הקשר נלקח בחשבון – האם אני ספורטאית מקצועית וממש חשוב לי לשמור על הברך שלי לפני האולימפיאדה מחר?
האם רודף אחרי נמר וזה הרבה יותר קריטי עכשיו מלשמור על הברך?
ואפילו… ההבנה שלי את מנגנוני הכאב נלקחת בחשבון.
כן כן.
להבין איך כאב עובד משנה את תפיסת הכאב.
חנוני וקול, לא?

חשוב לי להגיד שכל זה לא אומר ש"כאב זה רק בראש שלך",
או שזאת הבחירה המודעת שלך שיכאב,
או שמשהו דפוק איתך אם כואב לך! עם או בלי סיבה ברורה.
כאב הוא לא אשמתך,
והוא לגמרי אמיתי. REAL.
הוא אמיתי באותה המידה כמו שלראות את השולחן, המיטה והמנורה בחדר שלך זה אמיתי.
יחד עם זאת… האם זה TRUE?

אפילו הראייה שלנו היא תפיסה.
מערכת הראייה מפרשת גירוי תחושתי = אינפורמציה של שינוי בגלי האור.
העיבוד לתמונת מציאות ברורה – שיש לה פשר כמו "שולחן", זה כבר המוח שלנו עושה.

אז איך אני יכולה להשפיע על התפיסה שלי?
אני הרי לא יכולה להגיד למוח להפסיק לפרש את השולחן כשולחן, ואת הכאב ככאב.
אממה, בגלל שבתפיסת הכאב יש כל כך הרבה גורמים שנלקחים בחשבון,
מה שמגניב זה שבעצם יש לנו הרבה מאד דרכי גישה "עקיפות" אלייה
וזה אופטימי ומהפכני בעיניי.
זה חלק ממה שהופך את העבודה ביוגה תרפיה ובמיינדפולנס לכל כך אפקטיבית:
יש לנו כלים מדהימים לווסת את מערכת העצבים,
ובהדרגה לשנות דפוסים.
להרפות בעדינות ממה שאולי יוצר עוד כאב, מתח, פחד והמנעות
ממה שנתפס כמגבלה מייסרת.
ולטפח את היכולת להגיב בגמישות,
ללמוד דברים חדשים, להרחיב את מנעד האפשרויות:
של התנועה, של החוויה, של הפרשנות אליה
ושל הסיפורים שלנו על עצמינו והעולם.