הר

ההר היפיפה מחוץ לחלונות שלי, המפנה הדרומי אל כיוון-אוויר צפוני
בקיץ הוא מופיע כנעני והלום שמש מקומית בוהקת חורכת, בחורף הוא נדמה גבוהה ותלול יותר בירוקים ועננים
ובכל שעה ביום הצבעים שלו משתנים. סביב השקיעה הוא לפעמים נראה לי כמו כוכב אחר.
גם הדחיסות שלו משתנה.
בהתלהבות והתאהבות מרובה רציתי להסביר, להעביר, רציתי אלייך
שאלתי אותך – מה הצבע האמיתי של ההר?
הרהרת, מה זה צבע?
אמרתי – מה זה אמיתי?
(לא חושבת שהרעיון הועבר ממש, אבל ההתלהבות עברה ועברה ועברה)
—
"שוב בוכה, אהבה ללא קץ
שמעתי אמא בחצר עם הבת שלה, מעין שמה לה גבול.
ולרגע עלתה מחשבה מדפוס מוכר של "איך צריך לדבר אלייה, איך נכון".
ופתאום מאד ברור – לא מותק. אין כזה דבר ולא היה ולא יהיה.
האהבה גדולה יותר מזה, ויש רק לקוות שהיא תדע משהו מזה, לא משנה כמה היא תגדל ותהיה אנושית ודפוקה וכואבת.
וגם אין בכלל מה… כלומר, האהבה פשוט שם כמו האור חוזר מהלבנה.
זה מעין אפשרי ובלתי אפשרי להתעורר לזה, שם בכל מקרה, מתקשה להסביר במילים.
וגם זה ריק, ומלא משמעות.
והישיבה עכשיו בחוץ. הכל כל כך יפה, אני יפה באופן נוגע, רך, מסור, מימי.
כל הסאונדים שירי אהבה, כל הצרצרים, כל המואזינים, התנים, העלים המרשרשים, שירי אהבה ללבנה ויותר מכך, כל האימהות במובן הנזיל, כולנו והכל אימהות."
—
לא מזמן מצאתי מחברת מגיל 19 בערך.
תקופה שבה הייתי בזיקוקים על רישום מהתבוננות:
"לעשות אומנות זה לתת את הראייה שלי, העיבוד שלי- לעולם, לעצמי ול(כאילו) אלוהים.
כשאני מציירת אני מראה איך אני רואה את המציאות והדמיון, וככה בעצם יוצרת עוד גרסה שלה.
וואו, אולי זוהי הסיבה שאני מרגישה כל כך חזק שהכל נכון. אני פשוט מאמינה לחלוטין בכל גרסה.
כל סיפור על המציאות נכון כמו שאני חווה אותה – כי זה מה שהיא. היא איך שאני חווה ולא מה.
ה"מה" מתקיים רק בזכות ה"איך". המה לא באמת קיים.
האיך מרגש, כי הפרשנות היא החיים עצמם, וזה מפחיד ומרגש."