כשהייתי קטנה מאוד, לא זוכרת באיזה גיל בדיוק אבל מעריכה שבין 3-5,
הייתה לי מעין תחושה או תובנה כזאת שהיתה נוחתת עליי לפעמים.
הייתי קוראת לזה "אני זאת אני".
לפעמים זה היה קורה מול הראי, או אולי הייתי הולכת להסתכל בראי בעקבות התחושה.
המבט הזה בראי העמיק את ההרגשה.
זה היה מגיע כשהייתי לבד עם עצמי,
ואני לא בטוחה עד היום איך להסביר לעצמי מה היה שם בדיוק.
המילים שהיו חוזרות לי שוב ושוב בראש בפליאה מוחלטת, כמשהו חדש וחי:
המילים שהיו חוזרות לי שוב ושוב בראש בפליאה מוחלטת, כמשהו חדש וחי: "אבל.. אני זאת אני.. אני זאת אני!"
מבחינת התחושה, פתאום הייתי יכולה להרגיש את הקיום שלי באופן אחר מהמצב הרגיל. במצב הרגיל, החיים הם לחלוטין בתוך ה"אני" הזה, ונדמה לי שבגילאים הכל כך צעירים האלו כמעט בלי מודעות אליו.
"אני רוצה, אני צריכה, אני הולכת, אני שמחה, אני בוכה" הכל סובב סביבי, הכל קורה לי, כל חוויית העולם וכל היחסים עם כולם ועם הכל היא מתוך הדבר הזה – "אני".
יקום פרטי ממנו הכל נחווה והוא שקוף כמו אוויר. ברגעים האלו של "אני זאת אני" יכולתי לראות את זה פתאום, להרגיש את זה שככה הם הדברים, באופן שנחווה כשלם, מ"בחוץ".
האוויר נהיה מוחשי. ברגעים האלו היתה גם איזו הבנה, שזה כך עבור כל יתר היקומים סביבי.
זה היה רגע שיש בו איזו זרות, הזרה מאיזה מצב אוטומטי. להסתכל במראה היה מעמיק את ההזרה הזו. זה היה רגע של פליאה, של משהו גדול יותר ממילים ומחשיבה, בלתי נתפס.
ובאופן מאוד חמקמק, יחד עם תחושת ה"התעוררות מחלום" הזאת, מגיע גם הצד השני של המראה. כי אם מתעוררים ממשהו – מתעוררים גם אל משהו, ואם אני רואה משהו מבחוץ – אז יש בכלל איזה חוץ. עם ההזרה היתה גם תחושת גילוי, או קרבה למשהו אחר. זה כל כך חמקמק, וכל נסיון לשים דברים כאלו במילים עושה גם עוול לדבר.
לא יודעת על מה הסיפור הזה מעיד יותר, על החווייה מאז או על צורת התודעה שלי היום. בכל אופן, כשאני חושבת על הבנות משמעותיות בדרך אני נזכרת בזה לפעמים.
הבנה / תובנה משמעותית, יש בה משהו שחייב לעבור גם באיזה מסלול עוקף אינטלקט (לפחות בתפקוד הרגיל שלו).
יש בה משהו שיוצר זעזוע עמוק, זעזוע במובן של רעד, של תנועה עד העצם.
וזה בא בכל מיני צורות וגדלים, מתוך כל מיני התנסויות שכמו נוחתות עלינו, בחוויה שלי: לפעמים מתוך תרגול, לפעמים משהו שמרחף ביום יום איזו תקופה עד שבוקע, לפעמים מתוך חוייות רגשיות חזקות, לפעמים במערכות יחסים וכנראה שבעוד אינספור אפשרויות ודרכים.
ואז מה? היתה תובנה חווייתית.
זה היה רגע חזק, מרגש ומטלטל, לפעמים בלתי מוסבר. אבל תחושת התובנה כפי שהיא באותו הרגע תמיד תחלוף. וגם אם נניח שהתובנה עצמה היתה אמת מזוקקת, הטבע של הרגע עצמו, או אולי זו עצם החווייה של הדבר – חולף. ה"אני זאת אני", פעם אחר פעם סופו היה לעבור, ורגע אחרי כנראה שכבר הייתי רבה או משחקת עם אחי, שקועה בלצייר, רוצה ממתק עד כלות ולא רואה בעיניים, כי זה כל מה שיש ביקום/קיום הקטן של "אני רוצה".
ויחד עם זאת, הרגעים האלו מותירים את חותמם באופנים עלומים. ביוגה יש מושג שנקרא Pariṇāma טרנספורמציה, השתנות.
הזכרתי אותו כבר באחד הפוסטים. לא חקרתי ולמדתי אותו ממש בהקשר של הטקסטים הקאנוניים של היוגה, אבל הוא עולה, ולעכשיו, אני חושבת על זה כך: ההשתנות של התודעה שלנו, ולכן ההשתנות המהותית של חוויית הקיום שלנו, קורית, מואצת, או מקבלת כיוון מסויים בשל ההצטברות של רגעי ההבנה.
אלו שהצליחו לזעזע ולהגיע מעבר לאינטלקט, להסברים המילוליים, מעבר לחלק הזה בנו שרוצה "לעשות סדר בדברים".
אני מאמינה שיש בזה המון תקווה כי ככל ש"רגעי-אמת מזוקקת" חולפים, בכל זאת החווייה היקומית/קיומית, ממש היום-יומית שלנו עוברת טרנספורמציה לאורך החיים.
אפשר לראות את זה אם נסתכל כמה שנים אחורה וננסה להזכר קצת, ואז עוד כמה שנים אחורה, ואז עוד הרבה. בוודאי שהמציאות ו"אני" נחוו אחרת. בתהליך היוגה (וכמובן שגם בדרכים אחרות) השינוי הולך לכיוון מסויים, ומנסיוני עד כה זה כל כך מיטיב.
משחרר מהמון פלונטרים דימיוניים-מוחשיים. והם ממשיכים להגיע כמובן, וחיים, ואתגרי היקום הקטן עם כל השטויות, השמחות, המכאובים, אי-ההבנות, הקרבה והחסד, ו ה כ ל.
ויחד עם זאת, משהו בידיעת הקיום הגדול נשאר אולי, מלווה כמו אוויר, כמו אין, כמו ריח, כמו האמא והאבא
אולי הקשר מעמיק, אולי זה נהיה נגיש יותר
וזה ממש משנה את המשחק.
פסיכותרפיסטית בגישה מעוגנת בגוף ("האקומי"), מטפלת ביוגה שיקומית, ומלמדת בשמחה כלים משני-חיים, מופלאים ופשוטים.
החיים הפגישו אותי עם דרך היוגה לפני אי אלו שנים,
והיא פתחה לי שערים לעולמות בהם אין גבול לחקירה ולהעמקה:
עולמות של גוף, תנועה ותודעה. של לב. של מסעות ריפוי, התפתחות והעמקה אל האנושיות שלי, שלנו.
מטפלת ומלמדת מיינדפולנס ותנועה בירושלים, בשפלת יהודה ואונליין.
